החלטה בתיק ת"א 10985-04-10

1.         להלן החלטתי בבקשת התובעים לדחיית מועד העיון בדו"חות חקירה, כולל  תמלול שיחות, (להלן: "דו"חות החקירה"), אשר לגביהם נטען לחיסיון, וזאת עד לאחר הגשת ראיות הנתבעים בתביעה.

2.         בכתב התביעה נטען כי תובע מס' 1 (להלן: "התובע"), שהינו המנהל והבעלים של תובעת מס' 2, חב' תקן פרוייקטים הנדסיים ובטיחות (אל.די.) בע"מ, הביא להתקשרות בין נתבעים מס' 1-2 (להלן: "אברהם" ו" רונן" בהתאם ) לבין   נתבעים מס' 3-4 (להלן: "זוהר" ו" חב' זוהר כץ" בהתאם ), ובגין תרומתו להתקשרות הנ"ל  הוא זכאי לתשלום סך של 733,950 ש"ח.

            וליתר פירוט הטענות בכתב התביעה:

            חב' זוהר כץ נקלעה לקשיים כלכליים חמורים ובעקבות זאת פנה זוהר, בעל המניות העיקרי שבה, לתובע בבקשה לאתר משקיע על מנת להציל אותה מהמצב אליו נקלעה. התובע פנה למשקיעים פוטנציאליים ובין היתר לאברהם ורונן. בעקבות מאמצים ניכרים אשר השקיע התובע, הגיעו הנתבעים או מי מהם להסכם לפיו אברהם ורונן הזרימו לחב' זוהר כץ, כך למיטב ידיעת התובע, כספים רבים ונטלו על עצמם ערבויות שונות בסך כולל של 5,500,000 ש"ח. בתמורה הונפקו לאברהם ורונן 7,000 מניות של חב' זוהר כץ והם מונו כדירקטורים היחידים בחברה.

            התביעה נגד אברהם ורונן מבוססת על הטענה כי בינם לבין התובע נקשר הסכם, לפיו הם התחייבו לשלם לתובע תמורת חלקו בהסכם בין הנתבעים כמתואר לעיל סך של 300,000 ש"ח בתוספת מע"מ עליו. כן סוכם בין הצדדים על פריסת סכום זה, אולם אברהם ורונן לא עמדו בהתחייבותם ומכאן התביעה לחייבם לשלם את התמורה המוסכמת.

            התביעה נגד זוהר ו-חב' זוהר כץ מבוססת על הטענה כי התובע זכאי לעמלה ולשכ"ט ראוי בגין חלקו בהתקשרות שהיתה בין הנתבעים בשיעור העומד על 6% לפחות משווי העסקה, ובסך הכל 330,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

3.         בכתב הגנתם הכחישו אברהם ורונן את הטענה, לפיה הם התחייבו, כביכול, לשלם לתובע שכר עבור חלקו בעסקה שבין הנתבעים או מי מהם. לטענתם, במועדים הרלוונטיים לתביעה עבדו אברהם ורונן בחב' קל בנין (להלן: "חב' קל בנין"), ולבקשת התובע רונן סייע בידו ובידי התובעת לקשור קשרים עסקיים עם אותה חברה, כל זאת ללא תמורה.  התובע פנה לחב' קל בנין ועניין אותה בהשקעת כספים בחב' זוהר כץ, אולם הנ"ל בחרה שלא לעשות כן. או אז, פנה גורם שלישי לרונן והודיע לו כי חב' זוהר כץ נתונה בקשיים כלכליים ומחפשת משקיעים על מנת להיחלץ מהמצוקה אליה נקלעו. רק בעקבות אותה פנייה פנה התובע לרונן והודיע לו על המקרה. התובע נטל חלק מזערי, אם בכלל, במגעים שהיו בין הנתבעים ובסופו של יום ההסכם שנכרת ביניהם שונה בתכלית מההסכם הנטען בכתב התביעה, ללמדך על חוסר מעורבות התובע בעסקה.  אברהם ורונן מכחישים בכתב הגנתם כי סוכם בינם לבין התובע על תשלום תמורה כלשהי עבור חלקו הנטען של האחרון בהתקשרות בין הנתבעים.

4.         זוהר וחב' זוהר כץ טענו בכתב הגנתם כי התובע פנה לראשון והציע לו להיפגש עם רונן, אשר עבד באותה עת בחב' קל בנין, על מנת כי היא תשקיע בחב' זוהר כץ. בסופו של יום הפגישה לא יצאה אל הפועל והתובע לא דרש שכר כלשהו עבור כך. אדרבא, התובע הבהיר כי הוא אינו מצפה לשכר כלשהו מזוהר או מחב' זוהר כץ, אלא רק לשיתוף פעולה עסקי עתידי בינו לבין חב' זוהר כץ לכשיקבל רונן תפקיד ניהולי באותה חברה. בסופו של יום זוהר וחב' זוהר כץ החליטו להתקשר בהסכם עם אברהם ורונן בעצמם והעסקה ביניהם עברה גלגולים רבים מבלי שמי מהתובעים נטל בהם כל חלק.

5.         במסגרת הליכים מקדמיים שהתקיימו בתביעה גילו התובעים כי יש ברשותם דו"חות חקירה, אולם משהתבקשו להמציאם לעיון הנתבעים, טענו התובעים כי מדובר בראיה חסויה ופנו לבית המשפט בבקשה נשוא החלטה דנן לדחיית העיון בדו"חות החקירה עד לאחר הגשת ראיות הנתבעים.

6.         לטענת התובעים, באם ייחשפו דו"חות החקירה בטרם יוגשו ראיות הנתבעים, עלולים העדים מטעמם לשנות ולהתאים את גרסתם על מנת שזו תתיישב עם הנאמר בהם ובכך תסוקל המטרה של גילוי האמת. התובעים מדגישים כי אין בכוונתם להשתמש בדו"חות החקירה כחלק מראיותיהם בפרשת התביעה, אלא רק במסגרת  חקירתם הנגדית של עדי הנתבעים, וככל שיתברר הצורך להפריך ולהזים את גרסתם או לערער את אמינותם.

7.         הנתבעים מתנגדים בתוקף לבקשה ומפנים לכך כי בהתאם להלכה הפסוקה הכלל הוא שאין לדחות את העיון בדו"חות החקירה אלא במקרים חריגים.  התובעים לא הניחו תשתית ראייתית  המצדיקה לחרוג מהכלל האמור ומכל מקום מקובל להפעיל את החריג כאשר קיים פער במידע בין הצדדים בעלי הדין ביחס לאירועים נשוא התביעה, מצב שלא מתקיים במקרה דנן.

            זוהר וחב' זוהר כץ הוסיפו וטענו כי באם תתקבל הבקשה ייווצר מצב בלתי הוגן שבו צד אחד של בעלי הדין - הנתבעים - יעיד על סמך זיכרון בעוד כי עדותם של התובעים  תהיה בהסתמך על שיחות מוקלטות שברשותם.

8.         עיינתי ושקלתי מכלול טענות הצדדים ובאתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

9.         טרם אדרש לטענות הצדדים לגופן, מצאתי להעמיד דברים על דיוקם ולומר כי טענת התובעים לחיסיון דו"חות החקירה אינה מתיישבת עם כוונתם לעשות בהם שימוש במהלך חקירתם הנגדית של עדי הנתבעים. ראייה חסויה היא כזו אשר בעל דין המצויה ברשותו לא יעשה בו שימוש במהלך המשפט, זאת להבדיל מחומר אשר התבקשה דחיית העיון בו לשלב מאוחר יותר. עמד על כך בית המשפט ב- רע"א 9288/07 איוב נ' שפיגל (פורסם בנבו), באומרו:

" אציין כאן, כי אין לכאורה מקום להידרש לטענה בדבר החיסיון. כשלעצמי מסופקני, אם אכן עסקינן בנידון דידן בחיסיון ובחומר הכנה למשפט. שהרי ממה נפשך, חומר שנוצר בגדרי הכנה למשפט, ומתבקש לגביו חיסיון, במקרים רבים אין כוונה לעשות בו עצמו שימוש ראייתי - אך כאן עסקינן בקלטות שככל העולה מן התיק מעוניין המבקש לעשות בהן שימוש ראייתי, ואם כן לא בחיסיון ענייננו.... בפועל אין מדובר אפוא בענייננו בחיסיון, אלא בשיקול דעת באשר לעיתוי הגשתם של מסמכים...." (שם, סעיף ז' 2 לפסק הדין).

תאמר איפוא מעתה, כי במקרה דנן אין עסקינן בבקשה להכיר בחיסיון של דוחו''ת החקירה אלא לדחיית העיון בהם לשלב מאוחר יותר.

10.        פסק הדין המנחה בעניין דחיית עיון במוצגים ניתן ב- רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נה(1) 515 ובו נקבע הכלל בדבר "משחק בקלפים פתוחים" וכן את החריג לכלל הנ"ל. לעניין הכלל נפסק שם כדלקמן:

" הדעה המקובלת כיום היא שיש לאפשר לבעלי הדין 'לשחק' בקלפים גלויים, למען לא יפתיע אחד מהם  את יריבו במהלך המשפט בראייה בלתי צפויה וכך יכשיל את יריבו, שלא היתה בידו אפשרות לבודקה ולהכין חומר ראיות לסתור. לפיכך הכלל הוא, שרשאי בעל דין לקבל הודעה על מסמכי היריב, בין שהם 'מועילים' ובין שהם 'מזיקים'. 'מסמכים מועילים' - הם מסמכים היכולים לתמוך במבקש, ו'מסמכים מזיקים' - הם מסמכים התומכים בעמדת המשיב, ואפשר שאם יגיעו מראש לידיעת המבקש, יוכל ליטול את עוקצם בראיות אחרות. משחק 'בקלפים פתוחים' עשוי, בדרך כלל, למנוע קיומן של טקטיקות פסולות של הפתעת היריב ודחיית המשפט, לפי בקשת בעל הדין המופתע, כדי להביא חומר ראיות לסתור. הוא גם עשוי לשמש לעיתים כגורם משמעותי להבאתם של בעלי הדין לכלל פשרה" (שם, עמ' 520 ה'-ז').

            באשר לחריג לכלל כמצוטט לעיל, הוסיף בית המשפט וקבע באומרו: